זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובע בישיבה שבה למד, ביום 18.1.1996 בהיותו כבן 14. התאונה לא שנויה במחלוקת אך הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבותיה ולתוצאותיה.
האירוע והאחריות
התובע העיד שביום האירוע הוא ניגש לארון מתכת כדי להוציא ספר. תוך הוצאת הספר, נטה הארון, התנתקו הברזלים שתמכו בו והוא נפל על התובע. מעדות התובע לא ברור מהם אותם "הברזלים" והאם הם שקיבעו קודם את הארון לקיר. יהודה וקשטיין, שעמד ליד התובע לא ידע למה נפל הארון אך זכר שהוא לא היה מחובר לקיר וקצת התנדנד. משה קורניק, שהיה משגיח בישיבה לא חזה בתאונה עצמה. תחילה, העיד שהארון לא היה מחובר לקיר, אח"כ ש כן היה מחובר לקיר ולבסוף, שלאחר התאונה הוא דאג לחיבורו לקיר. התובע הסיק מעדות זו שלפחות בעת האירוע הארון לא היה מחובר לקיר. הנתבעים הסיקו מהעדות שהארון היה מחובר לקיר בעת האירוע. הם מסיקים מכך שהתובע נתלה על הארון תוך משחק גרם לניתוקו מהקיר ולנפילתו. לשיטתם, התאונה הייתה בלתי נמנעת והם לא אחראים לה. הם גם טוענים, שהתובע ניתק באשמו כל קשר בין נפילת הארון לבין מעשיהם או מחדליהם. התובע טוען שהארון הוא "דבר מסוכן" ויש להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעים. לטענתו, עצם האירוע מצביע על התרשלות הנתבעת 1 כלפיו.
יתכן שהתובע וחבריו בני הנעורים לא ידעו אם הארון היה מקובע למקומו. הנתבעת 1 אמורה היתה לדעת זאת. דווקא התובע ניסה להוכיח את העובדה ע"י העדתו של עובד הנתבעת 1 משה קורניק, אך קשה להפיק מעדותו מסקנה ברורה. הנתבעים לא הביאו כל עדות פוזיטיבית על מצב התשתיות שהעמידו לרשות תלמידיהם. איש לא הצביע על מקור נורמטיבי לסברה שחובה היתה לעגן את הארון לקיר ובסופו של דבר לא הוכח אם חובר, או לא. הטענה שהתובע "נתלה" על הארון לא מבוססת על ראיה אלא על ספקולציה: על ההנחה שהארון עוגן לקיר מוסיפים הנתבעים "מסקנה" שארון מעוגן לא היה נופל בנסיבות שתיאר התובע. מובן, שאין לכך בסיס: גם ארון "מעוגן" עלול ליפול. אפילו עוגן הארון לקיר אין לדעת מתי עוגן, כיצד ועד כמה היה העיגון אפקטיבי כשנעשה וביום התאונה (והרי מה שחשוב אינו אם הארון עוגן או לא עוגן, אלא אם היה רעוע ומועד לסכנה). על מגדל קלפים זה הם מוסיפים מסקנה "עובדתית", שההסבר לנפילה הוא שהתובע נתלה על הארון. כמובן שאין כל ראיה שכך עשה, אך הנתבעים מעדיפים הסבר זה על אפשרויות רבות אחרות, למשל שהארון עורער עוד קודם מניסיון להזיזו, ממעשי שובבות, או מבלאי. בקצרה, ההגנה נשענת על ספקולציות רבות דימיון ואילו הראיות מצביעות על כך שהתובע ניסה להוציא מהארון ספר, הארון התמוטט עליו והוא נפצע. על פניה התרחשות כזאת לא מתיישבת עם חובת הנתבעת 1 לשמור על בטיחות התלמידים. על בסיס הראיות מתחייבת המסקנה שהתאונה נגרמה עקב ארון לא יציב שלסכנתו חשפו הנתבעים את התובע - ולכן הם חבים בגין נזקיו.
הנכות
התובע שבר את ירך ימין ולדבריו שב לדריכה מלאה רק לאחר חמישה חודשים. עפ"י חוו"ד ד"ר יואב מתן, קוצרה הרגל הפגועה בכ- 2.5 ס"מ ולתובע מגבלה בטווח תנועת הירך ובשינוי ציר הסיבוב הפנימי והחיצוני. הוא קבע לתובע 14.5% נכות והעריך שהיו לו נכויות זמניות - 100% חמישה חודשים ו- 50% לחודשיים. הנתבעים הגישו חוו"ד של פרופ' יעקב נרובאי שקבע שהליכת התובע תקינה, הוא עומד על קצות האצבעות והעקבים ללא קושי, אין דלדול שרירים והרגל התקצרה ב- 2 ס"מ בלבד. הוא לא מצא סטייה מציר הסיבוב של הרגל או חוסר יציבות, העריך את הנכות הצמיתה ב- 5% בלבד וקבע נכויות זמניות - 100% לחודשיים ו-50% לחודש נוסף.
פרופ' נחום הלפרין מונה כמומחה מטעם בית המשפט. התובע התלונן בפניו שהוא נופל בתדירות של כפעם בשבוע בגלל חוסר יציבות וקיצור הרגל, על קושי בהליכה ובריצה, על כאבים שמעירים אותו בלילה ועל נימול. המומחה ציין שהתובע מהלך בצליעה וקיימת רגישות של הברך הימנית, ושינוי בציר הירך וכי התובע סובל משינויים שחיקתיים מוגברים. הוא לא מצא הגבלה בתנועות אך מצא במדידה שרגלו של התובע התקצרה ב- 2 ס"מ. הוא ציין שבפענוח CT ייעודי שהוא מדוייק יותר נמצא קיצור של 32 מ"מ. המומחה קבע לתובע 10% נכות בגין שינויים שחיקתיים ושינוי ציר התנועה של הירך ו- 10% נוספים בגין קיצור הרגל ובסה"כ 19%. בתשובה לשאלות הבהרה השיב המומחה שייתכן שהמצב יחמיר עקב השינויים השחיקתיים המוגברים אך אין זה מחויב המציאות (ואז יתכן שידרש ניתוח החלפת מפרק) והנכות שקבע הביאה זאת בחשבון.
הנתבעים טענו כי ללא דלדול שרירים אין ראיה לשחיקה בברך. פרופ' הלפרין העיד שאין זה נדיר ששינוי בציר התנועה מלווה בשינויים שחיקתיים וכי שינויים אלה נצפו באמצעים אובייקטיביים אצל התובע. הנתבעים טענו גם שהתובע לא סובל משינוי בציר התנועה והשינוי שנצפה על ידי המומחה מקורו בתנוחת התובע בזמן הבדיקה אך המומחה עמד על דעתו.
פרופ' הלפרין הסביר שקיצור רגל בפחות מ-2 ס"מ לא מזכה בנכות, אך מדידת הקיצור מסובכת, הן בשל קושי לשמור על נקודת ייחוס אובייקטיבית במדידה והן מפני שבמדידה רגילה נמדדות גם הרקמות העוטפות את העצם. מכאן ההבדלים (הקטנים) בין המדידות שערכו רופאים שונים. לדבריו, ניתן לקבל נתון מדוייק מאוד של קיצור העצם באמצעות צילום CT ייעודי לכך - והוא הסתמך על פענוחו שלפיו קוצרה העצם ב- 32 מ"מ.
הדיסק המקורי של הבדיקה הועבר לב"כ הנתבעים אולם חזר לב"כ התובע שבור מבלי שפרופ' הלפרין עיין בו. ב"כ הנתבעים טען שהדיסק היה תקין כשיצא ממשרדו. התובע טוען שהנתבעים גרמו לנזק ראייתי ויש להניח לחובתם שהראיה שהושמדה היתה מזיקה להם. לא ברור אם המידע שהיה על הדיסק נשמר גם במכון שערך את ההדמיה (ולרוב כך הדבר). פרופ' הלפרין העדיף לסמוך על הפענוח ולא לחשוף את התובע לקרינה בצילום נוסף. לאור ההבדל בין המדידה הידנית (שמודדת את הרגל "ברוטו" על רקמותיה הרכות) למדידת ה-CT (שמודדת "נטו" את העצמות), המספרים שהעלו כל המדידות מתיישבים זה עם זה. איני רואה סיבה לחשוד באמינות הפענוח של ה-CT שנערך לשם טיפול בתובע. עדיף היה שפרופ' הלפרין יראה את הצילום ולא רק את הפענוח המילולי, אך בהעדרו, רשאי היה לסמוך על הפענוח (כפי שהוא רשאי לסמוך על רשומות רפואיות אחרות שתיעדו תוצאות של בדיקות אחרות שנעשו לתובע אגב הטיפול בו).
מחלוקת עיקרית בין הצדדים נגעה לקביעת פרופ' הלפרין שיש לזכות את התובע בנכות בשל קיצור רגלו. הקביעה נעשתה לפי תקנה 47(5)(ב) שעניינה התקצרות של רגל אחת. לפי לשון הסעיף הנכות לא מוענקת על התקצרות העצם אלא על התקצרות הרגל, אך כותרת התקנה היא "עצמות הגפיים התחתונות". הצדדים חלוקים בשאלה מה בדיוק היה על המומחה לברר - את קיצור ה עצם, או את קיצור ה רגל, דהיינו, האם נדרש ממצא "נטו" או "ברוטו"? דומה שהתשובה שנתן המומחה היתה גם הגונה וגם הגיונית: אורך העצם ניתן למדידה מדוייקת. פחות מדוייקת היא מדידת כלל הרגל (כולל הרקמות הרכות). פעמיים נמדד קיצור כלל הרגל ב- 2 ס"מ ופעם קיצור של 2.5 ס"מ. איזה מהם מדוייק יותר? נוכח הנתון שהעצם קצרה ב- 32 מ"מ, נראית המדידה של 2.5 ס"מ קרובה יותר למציאות. מכאן, שהעצם והרגל קצרות במידה המזכה בנכות. פרופ' הלפרין היה מודע למגבלת המדידה הידנית ואין לגנותו על שבצניעותו ובזהירותו הסיק את שהסיק. לאור כל זאת לא מצאתי כל בסיס לחרוג מהערכתו את נכותו הכוללת של התובע בשיעור 19%.
תפקוד
התובע טוען שמאז התאונה הוא סובל מצליעה וממגבלות בהליכה. הוא מתקשה בירידה במדרגות, בסחיבת חפצים כבדים ובמאמץ בכלל. כמו כן, הוא סובל מהתכווצויות חזקות ברגל ולעתים לא ישן בלילות מפאת הכאבים. באותם הימים הוא מאחר לעבודה. גם אשתו העידה שלעתים הוא מתלונן על כאבים, לוקח כדורים ועד שהם מתחילים להשפיע הוא מרותק לביתו גם אם עליו לצאת לעבודה. התובע עובד בהוראה בחינוך המיוחד. הוא הביא ראיות רבות לכך שהוא מתקשה לשמור על מקום עבודה אחד לאורך זמן. נפתלי ויירניק, מנהל ישיבת "אוהל דב" ומנהלו של התובע בשנים 2008 - 2009. העיד שההוראה בחינוך המיוחד כרוכה במעורבות רבה ביותר במהלך השיעור. המורה נדרש לעבור בין התלמידים ולתת להם תשומת לב מיוחדת, אינו יכול לצפות את התנהגותם ועליו להיות קשוב ודרוך. הוא גם לא יכול לאחר לשיעור מבלי לצפות לתוהו ובוהו בכיתה לכשיגיע. מר ויירניק הוסיף שלתובע יכולות טובות כמורה אך לא ניתן היה לתת לו לחנך כיתה, תפקיד שדורש מחויבות גדולה יותר, ואף לא אושר לו לעבוד במשרה מלאה או משרה של 140% כפי שנהוג. גם מר יעקב ביתן, סגן מנהל תלמוד תורה "פלא יועץ", מנהלו של התובע בשנים 2009-2010, העיד עדות דומה וסיפר כיצד מוגבלותו של התובע הפריעה לו בהשלטת סדר ומשמעת בכיתה. מנהליו הקודמים של התובע העידו גם על מנהגו לאחר. העדים העידו שניסו להתאים את תנאי עבודתו של התובע למוגבלויותיו אולם לבסוף נאלצו לפטרו. התובע התבסס בטענותיו גם על עדויות חבריו למקצוע, ה"ה רייפן, קליין והמבורגר שהעידו על אופי המקצוע ועל משמעות נכותו על תפקוד בו.
הנתבעים טוענים שלנכותו הרפואית של התובע אין משמעות תפקודית כלל וגם נכותו של התובע שאינה נובעת מקיצור רגלו נקבעה בשיעור נמוך תוך שהיא מביאה בחשבון אפשרות של החמרה במצבו של התובע. החמרה זו טרם באה לעולם ואף לא ברור אם תבוא לעולם וראוי לייחס לתובע נכות רפואית בפועל קטנה בהרבה מ- 10%. לנכות כזו אין משמעות תפקודית אמיתית. הנתבעים טוענים עוד שלטענות התובע כאילו אין הוא יכול להיות אקטיבי בכיתה וכי הוא מאחר לאחר לילות בהן הכאבים מונעים ממנו שינה או כאשר הרגל רדומה אין אחיזה במציאות.
הוראה בחינוך המיוחד דורשת יותר פעילות פיסית מהוראה רגילה. התובע העיד על קשייו לתפקד בכתה, אך גם שמסלול חייו המקצועיים משובש מאוד והוא מתקשה לשמור על יציבות תעסוקתית. סיבה מרכזית לכך היא, שהוא מתקשה להגיע לעבודה בזמן וגם מרבה מאוד להחמיץ ימי עבודה בשל כאבים ו"הרדמות" של הרגל. רק התובע יודע מה הוא חש, אך פרופ' הלפרין העיד שהתובע צולע מעט, מתנייד ללא קושי ואין כל סיבה רפואית ל "הרדמות" הרגל או לכאבים בלתי נסבלים במהלך הלילה. אם אכן סובל התובע מקשיים אלה - שהם סיבה עיקרית לשיבוש בקריירה שלו - הדבר לא נובע מפציעתו. בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת את מגבלות התובע, אלא שבמקרהו של התובע המגבלה העיקרית שעליה התלונן ואשר לה הוא מייחס חלק נכבד בקשיי התעסוקה שלו, לא נובעת מהתאונה (ככל שהיא קיימת). לאור זאת מוערכת נכותו התפקודית ב - 10% בלבד.
הנזק
בסיכומיו טען התובע שנגרם לו נזק בסך 3,228,669ש"ח ובית-המשפט התבקש לפסוק לו פיצוי בסכום זה, בהתעלם ממגבלות סמכותו. הנתבעים טענו להפסדים קטנים בהרבה.
אובדן השתכרות לעבר ואובדן כושר השתכרות לעתיד- התובע מצביע על כך שהחל משנת 2005, שבה החל לעבוד ועד לשנת 2011 הוא לא הצליח למצוא עבודה כ"מלמד" אלא רק כעוזר מלמד ואף בכך לא הצליח להתמיד. הוא נדד מעבודה לעבודה ופוטר, לטענתו בשל מגבלותיו. התובע טוען שבשנת 2005 הרוויח תחילה 2,800ש"ח לחודש שהופחתו ב- 900ש"ח בשל חיסוריו. בשנת 2006 השתכר התובע 2,000ש"ח, בשנת 2008 השתכר 2,000ש"ח - 4,000ש"ח לחודש ובשנת 2010 הרוויח 5,500ש"ח לחודש מעבודה סטודנטיאלית בלבד. משנת 2011 עובד התובע כמלמד "בבית ספר למלאכה" ומשתכר כ- 7,800ש"ח לחודש. לטענתו, בעבודה שכזו נהוג לעבוד במשרה של 140% ושכר חבריו למקצוע נע בין 10,500ש"ח ל- 18,049ש"ח כעולה מתלושי השכר שהוגשו. התובע מחשב את הפסדי השתכרותו עפ"י נכות תפקודית של 30%. מגיל 21, עפ"י השכר הממוצע במשק -327,308ש"ח. בעתיד עפ"י פוטנציאל השתכרות של 14,000 ש"ח סך 1,104,600 ש"ח. הוא אף טוען להפסדי פנסיה בסך 130,890ש"ח. בסה"כ מבקש התובע פיצוי בסך 1,617,105ש"ח בגין הפסדי השתכרותו.
הנתבעים טוענים שאין ללמוד מההיסטוריה התעסוקתית של התובע דבר על בסיס שכרו או על נכותו התפקודית. התובע עצמו העיד כי סיים תואר B.A בהוראה רק בשנת 2011. עד אז הוא עבד במקביל ללימודיו ואילו הגדיל את היקף עבודתו היה מאבד את מלגת הלימוד שלו. מכאן שעד אז הא עבד כסטודנט, אגב לימודים והכנסתו אינה משקפת את פוטנציאל השתכרותו. לכן, אין התובע זכאי כלל לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר. בשנת 2011 החל התובע לעבוד במשרה מלאה במקום בו הוא עובד עד לעצם היום הזה. ייתכן שהתובע נעדר מעבודתו אך, אין לכך כל קשר לנכותו הזניחה ולו היה מתמיד בעבודתו היה מקטין את נזקו. נכותו של התובע בפועל מזערית והנתבעים טוענים שהוא אינו זכאי לפיצוי העולה על 80,000ש"ח בהערכה גלובלית.